רבי יהודה הנשיא, מגדולי חכמי המשנה, היה מיודד עם ארטבן, מלך פרס. יום אחד שלח המלך מתנה לרבי יהודה: אבן חן יקרה. החזיר לו רבי יהודה הנשיא מתנה משלו: מזוזה שכתב בעצמו. המלך, שלא ידע להעריך את ערכה של המזוזה, הגיב: "אני שלחתי לך דבר יקר ביותר, ואתה, מה החזרת לי? מזוזה שאפשר לקנותה בסכום מועט". השיב לו רבי יהודה הנשיא: "ארטבן המלך, אתה שלחת לי דבר אשר ערכו נמדד בכסף, ואילו ערכה של מתנתי לא יסולא בפז. אתה שלחת לי מתנה שאהיה צריך לשָמרה, ואילו מתנתי תשמור עליך". לימים חלתה בתו יחידתו של המלך. נזכר ארטבן במזוזה ששלח לו רעהו וקבעהּ בפתח חדרה של בתו. בתוך זמן קצר התאוששה הבת והחלימה.
(על־פי ירושלמי מסכת פאה א,א; שאילתות עקב קמה)